החלטה בתיק בג"ץ 995/12 - ד'

           לפניי בקשת העותרים לפסיקת הוצאותיהם לאחר שהעתירה שבכותרת נמחקה לפי בקשתם ללא הכרעה שיפוטית.

1.        העתירה הוגשה ביום 1.2.2012 והופנתה מלכתחילה לקבלת צו-על-תנאי בשלושה עניינים: האחד, מדוע לא יבוטל החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א-2011 בהיותו בלתי חוקתי (להלן: התיקון לחוק). השני, מדוע לא יבוטלו עילות הפסילה של התאמה "לחיי חברה בקהילה" ושל חוסר התאמה ל"מרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי" כאמור בסעיף 6ג לתיקון החוק האמור. והשלישי, מדוע לא להורות על קבלת העותרים 1-2 (להלן: העותרים) למגורים בהרחבה של המשיב 5 (להלן גם: קיבוץ גבים). יצוין כי הרקע לעתירה נעוץ בהחלטת המשיבה 4 (להלן גם: ועדת הקבלה) שלא לאשר הקצאת קרקע לעותרים בקיבוץ גבים אליו ביקשו העותרים להתקבל למגורים, וזאת בשל "אי התאמה לחיי החברה בקהילה".

2.        הטענות שהועלו במסגרת העתירה במתכונת בה הוגשה, הופנו בחלקם הגדול כנגד חוקתיותו של התיקון לחוק שהוזכר לעיל. בנוסף, הופנתה העתירה לקבלת סעד פרטני בעניינם של העותרים שלא התקבלו להרחבה של קיבוץ גבים. בהחלטת כב' השופט דנציגר מיום 1.2.2012 התבקשו המשיבים להגיב לעתירה ולצו הביניים שהתבקש במסגרתה, וכן להתייחס לאפשרות של איחוד הדיון בעתירה שבכותרת ביחד עם עתירות אחרות התלויות ועומדות בבית-משפט זה, במסגרתן מתעוררת שאלת חוקתיותו של התיקון לחוק הנדון.

           המשיבים הגישו תגובות מפורטות לעתירה, במסגרתן העלו שלל טענות לדחיית העתירה. אינני רואה לעמוד על מכלול טענות המשיבים בתגובותיהם לעתירה. אסתפק בכך שאציין כי מהתגובות שהגישו המשיבים 3-2 (להלן גם: המדינה) וכן ועדת הקבלה וקיבוץ גבים לכתב-העתירה, עלה כי המשיבים 5-2 היו מאוחדים בעמדה כי על הליכי הקבלה של העותרים להקצאת קרקע בקיבוץ גבים, לא חל התיקון לחוק כי אם החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל מס' 1195 שקדמה לו. בהתאם להחלטה 1195 הנ"ל, ניתן להגיש ערר על החלטתה של ועדת קבלה לסרב להמליץ על הקצאת קרקע ביישוב קהילתי למועמד החפץ בכך. אחת הטענות העיקריות של המשיבים 2-5 בתגובותיהם לעתירה היתה כי העותרים הגישו ערר על החלטת ועדת הקבלה בעניינם, ואולם הערר טרם הוכרע בעת הגשת העתירה. לפיכך, בתגובות לעתירה נטען כי העתירה מוקדמת ודינה להידחות על הסף. מנגד, העותרים טענו בתגובתם מיום 15.3.2012 כי הטענה לפיה התיקון לחוק אינו חל בעניינם עומדת בסתירה למצג שהציגו לפניהם המשיבים עובר להגשת העתירה, שהרי העותרים התבקשו להמתין להקמת ועדת השגות לפי התיקון לחוק. בהתחשב בכך, טענו העותרים בשעתו כי המשיבים מושתקים מלהעלות טענה בדבר תחולתה של החלטה 1195 של מינהל מקרקעי ישראל בעניינם. הנה כי כן, מראשית הטיפול בעתירה היו הצדדים חלוקים בנוגע להסדר הנורמטיבי החל בנסיבות העניין.

3.        בהחלטת כב' השופט דנציגר מיום 3.4.2012 נקבע כי לאחר עיון בעתירה ובתגובות לה, אין מקום לאיחוד הדיון בעתירה דנן יחד עם העתירות התלויות ועומדות לפני בית-משפט זה בשאלת חוקתיותו של התיקון לחוק הנדון. עוד נקבע כי לאחר מתן פסק-דין בעתירות האמורות, יוחלט בדבר אופן המשך הטיפול בעתירה שבכותרת. לצד זאת, הוסיף כב' השופט דנציגר וקבע כי אין בדבריו כדי לייתר נקיטתו של הליך ערר כמפורט בתגובתה המקדמית של המדינה (קרי- ערר לפני ועדת הערר מכוח החלטה 1195 של מינהל מקרקעי ישראל), וזאת "...מבלי להביע עמדה בשאלה מהי המסגרת הנורמטיבית התקפה בנסיבות העניין" (ההדגשה אינה במקור - ד.כ.ל).

4.        כחודשיים לאחר מתן החלטתו הנ"ל של כב' השופט דנציגר - ביום 6.6.2012 - הוגשה בקשת העותרים למחיקת העתירה שבכותרת. בבקשה צוין כי הערר שהגישו העותרים לועדת הערר התקבל, באופן שהחלטתה של ועדת הקבלה בוטלה ולעותרים הוקצתה קרקע בקיבוץ גבים. לצד הבקשה למחיקת העתירה, טענו העותרים כי יש לחייב את המשיבים בהוצאותיהם בהתאם לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1993). בהקשר זה נטען כי מלכתחילה, עמדתה המקורית של המדינה היתה כי על העותרים להמתין להקמתה של ועדת השגות לפי התיקון לחוק. לטענת העותרים, רק בעקבות עתירתם שינתה המדינה מעמדתה, וזימנה את העותרים לועדת הערר מכוח החלטה 1195 של מינהל מקרקעי ישראל, דבר שהוביל בסופה של דרך לקבלת הסעד הפרטני אותו ביקשו העותרים בעתירתם. עוד נטען כי אלמלא הוגשה העתירה, היו העותרים מוסיפים וממתינים עד עצם היום הזה להקמתה של ועדת השגות מכוח התיקון לחוק - ועדה שלא הוקמה עד כה - ויתכן שלא היה נשמר מגרש עבורם בקיבוץ גבים.

5.        בהתאם לבקשת העותרים, הוריתי ביום 7.6.2012 על מחיקת העתירה ועל השבתה של אגרת בית-משפט לעותרים בניכוי הסכום הקבוע בדין. עוד ביקשתי את תגובת המשיבים 2-5 לבקשת העותרים לפסיקת הוצאות (יוער כי המשיבה 1 - כנסת ישראל - לא היתה משיבה רלוונטית לסעד הפרטני שהתבקש בעתירה, ולפיכך לא התבקשה תגובתה לבקשה). לאחר עיון בבקשה לפסיקת הוצאות, בתגובות המשיבים 5-2 ובמכלול החומר שבתיק, אני סבורה כי לצורך שאלת החיוב בהוצאות מן הראוי להבחין בין המדינה (משיבים 3-2) לבין המשיבים 4 ו-5:

           בכל הנוגע למדינה - בא-כוחה, עו"ד קידר, אישר בתגובתו מיום 21.6.2012 כי "במהלך הטיפול בעניינם של העותרים אכן התגלעה אי בהירות מסוימת בשאלת ההסדר המשפטי החל על פנייתם". יוער כי בפרוטוקול הדיון שקיימה ועדת הערר בעניינם של העותרים (אותו דיון שבסופו התקבל הערר בעניין הקצאת מגרש לעותרים בקיבוץ גבים), צוין במפורש כי הפנייה הראשונית שהגישו העותרים למשרדי מינהל מקרקעי ישראל כנגד החלטת ועדת הקבלה לדחות את מועמדותם להתקבל לקיבוץ גבים, לא טופלה בתחילת הדרך כערר "בשל ההנחה המוטעית שהמקרה נכנס לתחולת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8) ועליו להידון כהשגה". עוד צוין בפרוטוקול כי "בעקבות עתירה שהוגשה על-ידי העוררים [העתירה שבכותרת - ד.כ.ל], בה פורטו המועדים הרלוונטיים לעניין הליכי הקבלה, הוחלט לדון בפנייה כערר". נראה, אפוא, כי העתירה היא שהובילה לגיבוש עמדת המדינה בנוגע להסדר הנורמטיבי החל על העותרים, באופן שהערר שהגישו העותרים נדון לפני ועדת הערר מכוח החלטה 1195 של מינהל מקרקעי ישראל. בעקבות קבלת הערר, הוקצתה לעותרים קרקע בקיבוץ גבים. הנה כי כן, בכל הנוגע למדינה - נראה כי הגשת העתירה היתה מוצדקת והיא אשר הובילה לקבלת הסעד הפרטני שהתבקש בעתירה, אשר היווה סעד דומיננטי בנסיבות העניין. בהתחשב בכך, אני סבורה כי יש לחייב את המדינה בהוצאות העותרים בגין הגשת ההליך וניהולו. אמת, חלק מרכזי בעתירה כפי שהוגשה מלכתחילה, נסוב גם על סוגית חוקתיותו של התיקון לחוק אשר העותרים טענו כי הוא חל בעניינם. בסופה של דרך, עם הגשת הבקשה למחיקת העתירה, ויתרו העותרים על ההכרעה בשאלת תחולתו של התיקון לחוק בעניינם, וכן ויתרו על ההכרעה בשאלת חוקתיותו של התיקון לחוק. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול כי הגשת העתירה בעניינים אלה מלכתחילה היתה מוצדקת בראיה סבירה נכון למועד הגשתה, בשים לב לכך שעובר להגשת ההליך קיבלו העותרים מענה ממשרדי מינהל מקרקעי ישראל כי התיקון לחוק הוא ההסדר שחל בעניינם (להבדיל מההסדר הקבוע בהחלטה 1195). דומה כי המדינה אינה חולקת על כל אלה באופן ממשי, ועיקר הטענות שהועלו בתגובתה לפניי לא נגעו לעצם חיובה בהוצאות כי אם לשיעורן.

           בכל הנוגע למשיבים 4 ו-5 (ועדת הקבלה וקיבוץ גבים) - אינני סבורה כי יש לחייבם בהוצאות העותרים בהליך שבכותרת, שכן מהחומר שבתיק עולה לכאורה כי אי הבהירות בנוגע להסדר הנורמטיבי החל בנסיבות העניין וכן העיכוב בטיפול בערר שהגישו העותרים בשעתו, לא היה נעוץ במשיבים אלה. במקביל, אינני רואה להיעתר לבקשתם הנגדית של המשיבים 4 ו-5 לחיוב העותרים בהוצאותיהם. בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהגשת העתירה הובילה לכך שועדת הערר נזקקה לעררם של העותרים וראתה לקבלו, באופן שהעותרים התקבלו לקיבוץ גבים בניגוד לעמדתה ההתחלתית של ועדת הקבלה. בהתייחס לטענות המשיבים 4 ו-5 אוסיף ואומר כי שאלת המסגרת הנורמטיבית שצריכה לחול בעניינם של העותרים נותרה ללא הכרעה בהחלטת כב' השופט דנציגר מיום 3.4.2012, והוא ראה להותיר את העתירה תלויה ועומדת בלא להיעתר לבקשת המשיבים להורות על סילוקה על הסף בשל טענת אי מיצוי הליכים. בהתחשב בכך, ונוכח מחיקת העתירה ללא הכרעה שיפוטית לגופם של דברים, אין בידיי להכריע בהליך שלפניי בטענות שהעלו המשיבים 4 ו-5 בדבר היותה של העתירה מוקדמת בעת הגשתה.

           סיכומם של דברים; המדינה תחויב בהוצאות העותרים, ואילו ביחסים שבין העותרים למשיבים 4 ו- 5 יישא כל צד בהוצאותיו.

6.        אשר לשיעור ההוצאות בהן תחויב המדינה - יש להתחשב בכך שלאחר שהמדינה גיבשה עמדתה כי ההסדר הקבוע בהחלטה 1195 של מינהל מקרקעי ישראל הוא החל בנסיבות העניין, הרי הטיפול בערר שהגישו העותרים, ובעקבות זאת קבלת הסעד הפרטני שהתבקש במסגרת העתירה, נעשו ללא שיהוי. עוד יש להתחשב בכך שלא התקיים דיון לפני הרכב שופטים ונחסך הצורך בהכרעה שיפוטית לגוף המחלוקת. לצד זאת, יש להביא בחשבון כי העתירה במתכונת שהוגשה הצריכה השקעה וכי העותרים הגישו מספר כתבי טענות בהליך (אף שהעותרים נמנעו מלטעון ומלהציג ראיות לעניין שיעור הוצאותיהם). באיזון בין כל אלה, אני רואה לחייב את המדינה (המשיבים 2-3) בהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין לטובת העותרים בסך כולל של 8,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ד בתמוז תשע"ב (4.7.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. טו

מרכז מידע, טל' 077-2703333 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 077-2703333 end_of_the_skype_highlighting ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

התקשר

שלח SMS